"ישראל יוצאים מן הגלות בניגון" (תיקוני זוהר, כ"א, נ"ז)
בעבר הסברנו שמה שקובע להיכן תנותב מחשבתנו, הוא היכן מונח רצוננו (המושפע מהתענוג – ונכלל בכח המדמה) שהוא הדלק לכל המערכת והנותן טעם – כמו ה"טעמים", שהם שירת התורה: וכידוע – כולם שומעים שירים וכמו בכל תחום בבריאה, גם בשירים יש חיבור וניתוק, פנימיות וחיצוניות.
השירים מעבירים בנו תחושות שחודרות ומעוררים מחשבות, דיבורים, מעשים ורצונות.
ואנו מבקשי קדושה = (שהגדרתה בקצרה) "חיבור": כוחות הנפש שלי – לשם חיבור הבריאה (אנחנו) לבורא.
("קידשנו במצוותיו" – עבודת-"צוות", ע"י פעולות חיבור רוחניות – המצוות).
מכאן, שהפך הקדושה – משמעותה: ניתוק, פירוד. בין כוחות היהודי, ומבוראו, חלילה.
ואיך שופטים אם שיר טוב/רע? בדיוק לפי המטרה: החיבור: אם התוצאה היא חיבור לטוב! וכשיטען יהודי: " אבל זה עושה לי טוב"…? מה נשיב לו? איך נשיב אותו?
ע"י סיוע להתחברות למהות ה"טוב".
ממורי ורבי הרב סטבסקי שליט"א קיבלתי שכדי לדעת מהות של מילה, יש לפנות לפעם הראשונה שנזכרה בתורה/תנ"ך. לפי כלל זה מהות הטוב בעולם היא: אור–ה'. ("וירא אלקים את האור כי טוב"). בשביל להכירו ולהידבק בו – חייבים ללמוד את שורשי הנושא, מורכבותו – ואז מה עושים. בעזרת ה'. (בלי עזרתו אין סיכוי).
כנראה שכמו כל תרגיל שהס"א עושה, גם "טובים" כאלה הם מסכה לריגוש חולף וקליפה שבתוכה יש ניצוץ חיות שמושך את היהודי, אך עיסוק בקליפה ("אני המטרה של עצמי") מוביל לכלום, שמרדים הנשמה ואת זעקתה למשמעות – שאחריה כולם רודפים (ביודעין ושלא) ונמצאת רק כשיש משמעת. זה השורש. ומלמד רבי נחמן:
"הנה מי ששומע נגינה ממנגן רשע, קשה לו לעבודת הבורא, וכששומע ממנגן כשר והגון אזי טוב לו כמו שיתבאר". אז נתבאר:
החומר הגשמי שבניגון הינו הרוח (גלי הקול) – ופועל מול כוח נפשי בלב, כמבואר :
"עיקר בחינת הניגון נעשה ע"י בירור הרוח הטובה מן הרעה (שהוא האוויר שמשם הקול כידוע לחכמי הנגינה) וכשיוצא כל הרוח בבת אחת, מעורב טוב ורע, אין ניבנה הניגון והשמחה ואין נכנע המדמה" (וכך, חלילה, איש הישראלי עלול להישאר בדמיונות פורעים ומעכבים בתוך מסך-מוחו).
פעולת "בירור הרוח הרעה מן הטובה" – זהו בירור פנימי: מה זהותי? עם מי ומה אני מזדהה? מה רצוני להיות? להיכן שייכת נפשי?
אנו נמשכים לשירים שמספקים לנו חיות. מדוע? מה מטרתה?
אז ככה: לפי היהדות – מטרת החיות שמקבלים מההאזנה לשירים היא –
התחזקות פנימית בבניית הנקודות הטובות בנפש לשם התקרבות לה' (כמובא ברפ"ב המפורסמת):
"האדם עצמו, צריך לדון עצמו לכף זכות, ולמצוא בעצמו איזה נקודה טובה עדיין, כדי לחזק עצמו… אדרבא יחיה את עצמו, וישמח נפשו בהטוב שמוצא בעצמו; שזכה לעשות מימיו איזה נקודה טובה, וכן יחפש וילקט עוד הנקודות הטובות, וע"י זה נעשים ניגונים, בחינת מנגן בכלי זמר, שמלקט הרוח הטובה מן הרוח נכאה, עצבות הרוח.
והכלל, כי נגינה דקדושה היא גבוה מאוד, כידוע.
ועיקר הניגון נעשה ע"י בירור הטוב מן הרע, שע"י זה נעשים ניגונים וזמירות, וע"י זה שאינו מניח להפיל את עצמו, ומחיה את עצמו, במה שמחפש ומבקש ומוצא בעצמו ומלקט ומברר לו הנקודות הטובות מתוך הרע והפסולת שבו כנ"ל, ע"י זה נעשים ניגונים כנ"ל, ואז יכול להתפלל ולזמר ולהודות לה'… ומחיה ומשמח את עצמו בזה כי בוודאי ראוי להאדם להגדיל שמחתו מאוד בכל נקודה טובה מקדושת ישראל שמוצא בעצמו".
כלומר, מטרת הניגון: עוררות המידות הטובות (שהיו בהסתר אף מאיתנו).
לכן כששומעים ניגון טוב ממנגן כשר (כזה שמעורר רצונות כשרים), מתעוררות המידות הכשרות שבנפש, שהיו חבויות, וכך יכולים להתעלות למדרגות רצון גבוהות יותר, לתקן מידותינו, להרגיש שמחה גדולה – להדבק בבוראנו, מקור כל התענוגות.
הניגון פועל על הלב דייקא משום ששם משכן הרוח, והפעולה: לעורר רוח פנימית טובה ע"י רוח גשמית (גלי הקול) מקיפה.
מנגן רש"ע מעורר פירוד. מנגן כשר מעורר אלוקות. שופטים לפי התולדה.
ואם זה "סתם"? – מ"סתם" הלב נ"סתם". אצלנו ביהדות אין "עזוב, כיף, להעביר ת'זמן".
זו מכבסת מילים (מיובאת מהמערב הנבוב) לשעמום וחלל פנוי (זמן פנוי?) בנפש.
בעם-ישראל הנגינה והשירה אינם "בידור", שמטרתו נוי חיצוני-שטחי, שיעורר ריגוש רגעי ונשכח, אלא חכמה שיכולה לעזור להאדם ולעם לתקן כוחותיו, לשימושם בתבונה כדי לחברם אחד לשני – כקומה שלמה להתעלות ודבקות בבוראו. בואו נתחיל לחזור לחפש את זה.
