האתר מוצג בצורה מיטבית בדפדפן כרום ופיירפוקס להורדת דפדפן \"כרום\" לחץ

הנשמה היא ניגון של שמחה… (עפ"י אוה"ק א' קע"ב,קפ"א):

 

"ע"י נגינה אדם ניכר אם קיבל עליו עול תורה…" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, ל"א).

כולנו מחפשים שמהלך התשובה יתפוס, ובמסגרתו נראה שצריך לרענן את אוצר המילים (רק בעברית, המילים הן אוצר):

התוויות המוכרות "דתי", "חילוני", "מסורתי", "חרדי" מסלפות את מהות האדם, ולחינם מפלגות אותנו, ואדם בריא – מחפש לבנות, לאחד– כדי שנוכל להיות כלל, שנזכה להיות כלי. כזה שמחזיק ברכה.

הנחת היסוד היא שבכל יהודי מסתתרת נקודת אמונה שכמהה לדבקות, תענוג ששואף להתגלות.

אז כולנו מאמינים. בני מאמינים. זו לא רק גמרא אלא אמת חיים שמאחדת אותנו בדבק רוחני, בעצם יש "מאמין פעיל" ו"מאמין רדום", (ואין בעיה להיות מאמין רדום גם עם זקן וכיפה): האמונה היא שריר, משימתנו: אימונו – בכך תלוי עתידנו, וגם ההווה, וכדי לתקן את הנפש עלינו להכיר את כוחותיה: מעשה-דיבור-מחשבה-רצון-מדמה (שם שוכן התענוג):

העשייה מתתקנת מהמצוות, הדיבור מתפילה וטהרת לשון, המחשבה מזדככת מלימוד התורה, והרצון והמדמה – מלימוד הפנימיות ומהשירים והקולות המקיפים אותנו. בתוכנו יש תעלות רוחניות שבמצב בריא רצים בהן רצונות:

הרצון הוא דלק שמ

תלבש בהבל פינו –מכה באוויר – ופוגש בשומע באותה נקודה שממנה יצא ומכאן גם חשיבות של הצלילים ששומע איש הישראלי:

הידיעה מהיכן יוצא הקול ואיזה סוג מזיקה גורם ריגוש, מלמדת איך לתקן בנפש, ואיך לנתב יכולות ונטיות – לקדושה, לחיבור, ובלשון הבעש"ט הקדוש :

"כל הכוחות נמשכים אחר הרצון. אדם מונח היכן שמונח רצונו – ורצונו היכן שתענוגו" :

כלומר: גאולת הרצון עוברת דרך שירים!

התלמיד חייב הזדהות עם מקום יציאת קול המלמד כי אחרת הוא יחפש (חלילה) צלילים אחרים להזדהות – וכשקולות (שירים) יוצאים ממישהו לא-מבורר (בברית, בדעת) –ההשפעה מחלחלת לאותו מקום בנפש. (כן, מוזיקה לועז"ית – וחקייניה בארץ).

עלינו לזכור שגם בטומאה ישנו תענוג (מסלף אך מושך) והבינה היא לזהות מתי התענוג הוא תנאי להתגלות של משהו נשגב יותר (שזה חיובי, ואחת ממטרותינו), ומתי הוא נהפך למטרה עצמאית (וזו העבודה הזרה: "כשמתייחסים לענף כשורש"). כל ה"מציאות" הינה רק התגלות של רובד נסתר, ותמיד עלינו לש(בח)נן שהנקודה הראשונית – היא מעבר. שלימות התגלות הרגש היא כאמור, בניגון ובשירה. (ע' מגילה ל"ב, ערכין י"א).

השכל שמנווט את הרגש – מתבטל אליו בזמן השירה והאדם מגיע להשגה נעלה ממנו – הנקראת "אור מקיף" (כהילה המסובבת ומחכה להיכנס ולהאיר בתוך).

את זה לא מלמדים רק עם שכל. חייבים לשלב רגש(!) כדי לעורר את הרצון שזוהי המטרה הי-ח-י-ד-ה של השיר ביהדות: הגבהת הרצונות – לקירבת ה', והקרבת קורבן ("אין קורבן בלא שיר") – והשאר חיקוי והשפעות זרות. מה קורה כיום?

הביטוי 'מוזיקה' – הגיע מהיוונית, מה'מוזות' – אלילות ההשראה, וכמו ברוחניות זרה – ההשפעה חיצונית לאדם, הביטוי 'מוזיקה יהודית" הוא סתם שעטנז.

אצלנו יש י' מיני נגינה (כנגד י' דרכי ההנהגה האלוקית– הספירות) והניגון והשיר, כמו העולה קודש-קודשים – דורשים הפשט וניתוח: גילוי מבפנים ע"י הסרת הקליפות= המחסומים הרגשיים והדמיונות האשלייתיים – וכן תלויים בעבודת האדם!

אנו נחלקים ל-ג' רבדים (בספר יש העמקה…): ה'מוטבע' (טבור ומטה), ה'מורגש' (טבור – צוואר) וה'מושכל' (ראש) – כנגדם הקורבנות: כבש-שור-עז (בהתאמה) – הן נטיות הנפש שלנו:

יש שנמשכים יותר לשירים היצריים – יש לשירי הרגש – וישנם הזקוקים לתחכום: וקיימת התאמה נפלאה בין מקום אחיזת כלי הנגינה – למקום בו הוא 'פוגע':

התופים המנוגנים לרוב מהאזור היצרי –יפעילו רגליים ואגן.

הלב מקבל רגשות מכלי המיתר שמוחזקים כנגדו (גיטרה וכו', ושימו לב להבדל במיקום אחיזתה בין להקות הרוק והריר – ללהבדיל מנגן כשר כשלמה קרליבך זצ"ל!),

המחשבות מושפעות מכלי הנשיפה שמעבירים אויר אישי מהמנגן, והרצון מושפע מהקול האישי של הזמר – וזה הכי עדין, כי "גם את זה לעומת זה עשה אלוקים": קדושה=חיבור בין הבורא לבריאתו מול טומאה=ניתוק. לפי חוקיות זו, (ולפי דרך התיקון שלימד הבעש"ט הקדוש: הכנעה-הבדלה-המתקה), כשיהודי אומר איזו מוזיקה מושכת אותו בטומאה – הוא בעצם מלמדנו כיצד לגאול את רצונו לקדושה! האם הוא מהכבשים ("צאן קדושים" – חברה תומכת, מנהיג כשר והכל יסתדר), מהשוורים ("כל בעלי השיר יוצאים בשיר…" – מקבלים משימה וחורשים בזוגות) או מהעיזים (כח המדמה המפותח, עובדים לבד, והיחידים שקופצים גבוה).

אפשר לחולל נפלאות עם התורה הזו – ואפשר חלילה גם ההפך: הכל תלוי אם לומדים לברר את כח המדמה, לגאול את הרצון – וכמו שבארנו בעבר – להחזיר כבר את החן מהגלות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *